דיין נ' תחנת דלק סונול "הדר", עוסק מורשה ואח'

פסק דין

1.התובע יליד 28.1.51, נהג מונית במקצועו.

לטענת התובע, ביום 22.1.03, במהלך עבודתו, הוא נכנס לתחנת הדלק השייכת לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת, או התחנה) ומבוטחת ע"י הנתבעת 2, במטרה לתדלק את המונית, ולאחר שיצא מהרכב ופנה לכיוון משאבת הדלק החליק לפתע על נוזל כלשהו ונחבל בכתפו הימנית (להלן: התאונה).

ממקום האירוע פונה התובע לבית החולים, שם נמצא כי הוא סובל משבר מורכב בכתפו הימנית. התובע טופל ושוחרר לביתו בהמלצה להמשך טיפול ופיזיותרפיה.

לטענת התובע האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת בהיותה בעלת המקרקעין והאחראית לתחזוקתם, ובשעה שהיא לא נקטה בפעולות הדרושות לצורך השגחה על נקיון המקום ועל המפגעים המצויים בו, עליה לפצותו בגין כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך.

2.הנתבעות הודו כי התובע אכן נפל בשטח התחנה, אולם הכחישו את אחריותן לקרות התאונה וטענו כי השטח היה נקי ולא היו בו כל נוזלים.

עוד טענו הנתבעות, כי התובע מסר גירסה לאקונית שאינה מאפשרת בירור עובדתי ממשי, ואין לקבל טענתו כי החליק על נוזל כלשהו, כאשר לא הוכח מהו נוזל זה, היכן מעד, ומה עשה על מנת להוכיח את כל העובדות הרלוונטיות המגבשות את תביעתו.

3.ואכן, יש לברר תחילה כיצד התרחשה התאונה, והאם הנסיבות מצדיקות הטלת האחריות על הנתבעות.

התובע טען בתצהירו: "ביום 22.1.03 בהיותי נהג מונית שכיר, אספתי קשישים מקופת חולים ... ובדרך נכנסתי לתדלק את המונית.

יצאתי מהמונית, הזדקפתי, פניתי לכיוון המשאבה, צעדתי צעד והחלקתי על נוזל כלשהו ונחבלתי בכתפי הימנית..." (סעיף 5 לתצהיר ת/1).

אין בתצהיר שום פרטים נוספים הקשורים לקרות תאונה, כגון: כמה משאבות במקום, ליד איזו מהן החנה התובע את הרכב, לאיזו משאבה התכוון התובע להגיע, מה היה המרחק מהרכב לאותה משאבה, מה היו תנאי השטח במקום, היכן בדיוק נפל, ואפילו לא נכתב בתצהיר באיזו שעה התרחשה התאונה והאם היתה זו שעת חשיכה או אור יום, ויש לתמוה מדוע בחר התובע לקצר את גירסתו עד כדי כך שלא ניתן ללמוד ממנה כמעט שום פרט.

4.מלבד עדותו של התובע, לא הובאו עדויות נוספות מטעמו באשר לנסיבות העובדתיות, הגם שעל פניו היו עימו נוסעים במונית אשר היו עדים לנפילה. התובע נשאל על כך, והשיב: "יש עדים שאני מכיר. הם אנשים זקנים שלקחתי מרחוב הרצל. הם לא מבינים מה היה. הם מעל 80. ... היו שלושה אנשים..." (עמוד 15, וראה אודות ההיכרות עם העדים גם בעמוד 16, ותשובת התובע לשאלה 72 בשאלון שנשלח אליו, על כך שתצהירי אותם עדים כבר חתומים – נ/2).

ברור כי ענין זה פועל לחובתו של התובע, אשר נמנע מהבאת ראיות שהיו יכולות לתמוך בגירסתו.

משמעות הדבר היא כי נותרה גירסת התובע כגירסה יחידה של בעל דין, וע"פ דיני הראיות על בית המשפט לנמק מדוע מספיקה עדות זו לבדה על מנת לבסס את התביעה, ואומר כבר עתה כי נימוקים כאלו לא נמצאו ברמה המספקת.

5.התובע נחקר על המועדים הרלוונטים לתאונה, ועל פניית עורך דין מטעמו לתחנה זמן לא רב לאחר האירוע, והשיב כי אינו זוכר זאת, וכשנשאל מפורשות:

"ש. כל המועדים שרשומים בתצהיר הזה אתה בכלל זוכר אותם.

ת. לא זוכר. אני יודע שבן אדם קורה לו משהו לענין אם קרה או לא קרה. לא אוהב את כל הפרוצדורות האלה ואת השאלות האלה. אני לא מתמצא בדברים האלה. אם לא קרה שיתבעו אותי לדין על שקר מרמה ... אני לא יודע תאריכים ואיך ומה"(עמוד 17, ראה לענין בעיות זכרון של התובע גם בעמוד 16, ובעדות אשתו בעמוד 18).

ככל הנראה הבנה זו של התובע לפיה המחלוקת מצויה בשאלה "אם קרה או לא קרה", הביאה אותו לצרף לתצהירו חשבונית תדלוק של התחנה מיום האירוע (נספח א' לתצהיר). אלא שחשבונית זו, מלבד העובדה שאין בה את פרטי הרכב או את פרטיו של התובע, אינה מתיישבת עם הגירסה שמסר בתצהיר לפיה הוא יצא מהמונית, הלך לכיוון המשאבה ותוך כדי כך נפל. כלומר, רק הגיע למקום ועדין לא החל בפעולת התדלוק, ומכאן עולה התמיהה מתי בדיוק תדלק את המונית, בגין איזה תדלוק הוצאה החשבונית, ובאלו נסיבות ניתנה לו.

6.אלא שהשאלה "אם קרה או לא קרה" אינה במחלוקת, שכן הנתבעת הודתה כי התובע אכן נפל בשטחה, והמחלוקת מצויה בסיבת הנפילה והאם מוטלת רשלנות כלשהי לפתחה של הנתבעת, שהרי לא כל נפילה או מעידה כרוכות ברשלנות.